צמחי מרפא
צמחי מרפא משמשים ברפואה הקלאסית, ברפואה העממית ובזרמים מסוימים ברפואה המודרנית, לריפוי ולמניעה של מחלות ובעיות שונות בגוף האדם. שיטת ריפוי זה (הידוע בלעז בשם "הרבליזם") ידוע אף בשם "רפואה בוטנית". צמחי מרפא כוללים תכשירים, תמציות תקניות, אבקות יבשות וחלקי צמחים או אף בעלי חיים, פטריות ואצות.
צמחי מרפא משתייכים למשפחות בוטניות שונות והם יכולים להיות עצים, שיחים, פרחים או פירות וירקות. נהוג ומקובל לחלק את צמחי המרפא לצמחים מערביים וצמחים מזרחיים (סיניים והודיים), אך ישנם גם צמחים שמגיעים משימוש מסורתי באזורים שונים. צמחים אחרים נפוצים לשימוש בעיקר בקרב הבדווים וערבי הארץ למטרות ריפוי.
המרפאים והמטפלים בצמחי מרפא נקראים הרבליסטים, ובמדינות רבות הם נדרשים לעבור תקופות לימודים ארוכות על מנת לעסוק בטיפול באנשים או ברקיחה של צמחי מרפא. חלק מצמחי המרפא רעילים לאדם או רעילים בצורות הכנה מסוימות או מעל מינון מסוים.
רפואת צמחי המרפא המסורתית הייתה מוגבלת לצמחייה מקומית, כך שמרפאים והרבליסטים התעמקו כמעט באופן בלעדי בצמחים הגדלים בסביבתם, ופיתחו דרכים שונות ויצירתיות כדי להפיק מהם תרופות ולנצל היטב את ערכם הבריאותי. רפואת צמחים (פיטותרפיה) התפתחה במקביל במקומות שונים בעולם, ונשתמרה במרוצת הדורות בכתב ובע"פ. העיסוק המעשי בחלק ממסורות הריפוי נכחד, אך המסורות השתמרו על קלפים, ניירות, לוחות אבן או חרס ועמודי הספרים, וחלקן קיימות מזה אלפי שנים ועד היום כחלק מפרקטיקות הריפוי המקובלות בקרב עמים, קבוצות אתניות, שבטים ואף מדינות.
|
|
|
בין המחקרים הראשונים שנעשו בצמחי מרפא בתקופה המודרנית, ניתן למנות מחקרים שהגיעו מתחום האנתרובוטניקה (בוטניקה אנתרופולוגית) והפרמקולוגיה. המחקר האתנו-בוטני והאתנו-רפואי משמש מאז כניסתו לאקדמיה בראשית המאה ה- 20 ועד היום ללימוד, הבנה ותיעוד של צמחי מרפא והשימוש בהם. בסוגי המחקר הללו, החוקר מגיע לאזור בו גדל הצמח באופן טבעי, ולומד כל מה שניתן ללמוד מהתושבים וממרפאים מקומיים שעושים שימוש בצמח למטרות ריפוי שונות. החוקר מגדיר באופן בוטני את הצמח ומתעד את אופן הכנתו בידי המקומיים, את דרכי השימוש ואת המחלות או המצבים שבהם משתמשים בו כריפוי.